הפרעות קשב וריכוז בקרב ילדים

רבות נכתב על הפרעת קשב וריכוז (ADHD) שבשנים האחרונות הפכה להיות ה"דבר החם" בהפרעות הילדות. עם זאת, ריבוי המידע לא תמיד מועיל ולעיתים אף מבלבל. במאמר זה אספתי את השאלות השכיחות שאני שומע כמעט מכל הורה ואנסה לעשות קצת סדר בבלגן.

השאלה הנפוצה ביותר קשורה לגורמי הבעיה. התמודדות עם ילד או ילדה עם הפרעת קשב וריכוז אינה פשוטה והורים רבים תוהים האם הילד שלהם "קיבל" את זה בירושה או שמדובר בהפרעה שקשורה בשיטת חינוך או אפילו בתזונה.

אז ממה זה נובע בעצם?

בדומה לחלק גדול מהמחלות הגופניות והנפשיות, לא ברור לחלוטין מה גורם לADHD. עם זאת, ניתן לדבר על מספר הסברים אפשריים.

הורים רבים שמגיעים עם ילד או ילדה לטיפול או אבחון של הפרעת קשב וריכוז מגלים במהלך התהליך שגם הם, כשהם היו ילדים התנהגו באופן דומה. והמון פעמים נשאלת השאלה, האם אנחנו ההורים "העברנו" לילד או לילדה את הבעיה במטען הגנטי. והתשובה לכך היא ככל הנראה, כן. מחקרים רבים מציעים על מרכיב גנטי משמעותי בביטויי ADHD. מחקרי תאומים מצביעים על מרכיב גנטי משמעותי בביטויי ADHD עם שיעור התאמה של 81% לעומת 29% אצל תאומים לא זהים (Faraone and Khan ,2006). כלומר, הסיכוי שילד יפתח הפרעת קשב וריכוז עם אחיו התאום (בעל אותו מטען גנטי) גדול כמעט פי 4 ממצב של מטען גנטי שונה. מכאן שלמטען הגנטי יש משקל ניכר בפיתוח ההפרעה. נוכח זאת, אין סיבה לחשוב שהמצב שונה אם לאחד ההורים יש הפרעת קשב וריכוז כי הרי מדובר במטען גנטי שמעובר לילד.

סברה נוספת לגבי סיבות ההופעה של ההפרעה מתבססת על ההנחה שמדובר בהפרעה על בסיס נוירולוגי, כלומר הפרעה שמקורה במבנים מוחיים. מחקרים אכן מצאו הבדל במבניים מוחיים בין ילדים ומבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז לבין אלו שלא אובחנו עם ההפרעה. כלומר, מוח שמתפתח בצורה אחרת יכול בהחלט (באופן לא מפתיע) להשפיע על ההתנהגות והיכולות הקוגניטיביות.

מתוך ההנחה הזו אין זה מפתיע שכמעט כל גורם שיש לו השפעה על התפתחות המוח יכול להגדיל או להפחית את הביטויים של ADHD, ואכן נמצא כי גורמים סביבתיים כגון חשיפה לניקוטין או אלכוהול לפני או אחרי לידה קשורים להתפתחות המחלה (Barkley, 2006).

בשלב זה יש לציין שתי הנחות שגויות איתן מגיעים הורים רבים לקליניקה. הראשונה עוסקת בתזונת הילד.

הורים רבים תוהים האם התזונה של הילד יכולה להשפיע על הסיכוי לפתח ADHD. אז חשוב להדגיש כי כיום אין ממצאים המראים כי תזונה מסוימת יכולה לגרום ל- ADHD, אך כאמור תזונה לקויה וחסך תזונתי יכולים בהחלט להשפיע על התפתחות המוח. יש לציין כי מדובר במקרים קיצוניים וככל הנראה זה יהיה חוסר תזונתי חולף. ולא, סוכר לבן או מחסור באומגה 3 לא יכולים לגרום להפרעת קשב וריכוז. ☺

ההתמודדות עם ילד עם הפרעת קשב וריכוז קשה מאוד להורים שלעיתים נשמטים מהמשוואה. הורים רבים תוהים האם היכולות ההוריות שלהם, כלומר האם ההתנהגות שלהם כהורים יכולה להביא להתפתחות הפרעת קשב וריכוז. ובכן, התשובה לכך היא לא. הפרעת קשב היא הפרעה שבסיסה נוירולוגי וקשה מאוד לשנות מבניים מוחיים באופן כל כך בולט בעזרת התנהגות. עם זאת, לא מופרך יהיה לשער כי היכולת להציב גבולות, להרגיע התנהגות ולעבד תחושות בשביל הילד (כמו שאר היכולות ההוריות) יכול להגביר או להפחית את הופעות הסימפטומים. ממקום זה חשוב מאוד להדגיש את הדרכת ההורים שחייבת בעיניי להיות חלק אינטגראלי ובלתי נפרד ביחד עם הטיפול בהפרעת קשב וריכוז.

בנוסף, אסור לשכוח שחסידי תיאוריות שמקדשות חינוך הורי לקוי שוכחים (באופן נוח למידי) שילדים עם הפרעת קשב וריכוז משפיעים על התנהגות הורית, לפחות באותה מידה שבה משפיעה התנהגות ההורים על הילדים ולכן ייתכן שמחקרים המצדדים בהורות גרועה כסיבה להתפתחות ADHD בעצם מודדים את התוצאה ולא את הסיבה. כלומר, התנהגות הורית יכולה להיות התוצאה להורות לילדים מופרעי קשב ולא שהתנהגות הורית מייצרת ילדים מופרעי קשב.

שאלה נוספת שעולה היא איך זה הגיוני בכלל שפתאום לכולם יש הפרעת קשב וריכוז? הורים רבים מתמרמרים (ולעיתים בצדק) שהילד בסך הכל ילד ובגלל שלמורה או למערכת קשה להתמודד איתו בגלל מחסור בכוח אדם, סבלנות ושאר סיבות הוא זה שמגיע לאבחון ומתויג שלא בצדק.

אבחון מדויק של ADHD מציב בפני המאבחן אתגרים רבים. בעיקר סביב השאלה, האם חוסר קשב בפני עצמו הוא אינדיקאטור ל-ADHD ?

הרי כולנו שוכחים מפתחות או מבלגנים את הסביבה שלנו. ובעיקר ילדים. ומה קורה שאנחנו, המבוגרים, לפעמים מאבדים שליטה כי אנחנו כועסים או כי נעלבנו?

מתי מדובר בבעיה? בפתולוגיה? הרי חוסר קשב מהווה תסמין כה אוניברסאלי למחלות נפש, שלבדו הוא אינו תורם רבות לאבחנה ספציפית. וכאמור, איך קרה שלכולם מסביב יש היום ADHD ?

בשני העשורים האחרונים שכיחות המאובחנים כחולי ADHD עלתה פלאים, ולאחרונה גם מבוגרים רבים מאובחנים כחולי ADHD. העלייה החדה בכמות המאובחנים מספקת "תחמושת" למבקרי האבחנה שמצביעים על כך ש"לפתע" מאבחנים אצל הרבה יותר אנשים ADHD מאשר בדורות קודמים. מבקרי האבחנה טוענים (ובמקרים מסוימים בצדק) כי מדובר בלהיטות יתר של הקהילה המקצועית ו/או תירוץ נוח להתמודד עם חסרונות הטבועים בחלק מאיתנו.

אז מה באמת קורה שם?

מחקרים מראים שישנם מספר סיבות לשכיחות הרבה של אבחוני ADHD בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. ראשית, מודעות. מאז שפורסמו המחקרים הראשונים של וונדר (Wender) בשנות השלושים של המאה הקודמת, התפרסמו אין ספור מאמרים בתחום, ואין זה מפתיע שיחד עם גדילת המודעות הציבורית לבעיה כך גם גדל הסיכוי לזהות אותה.עם זאת, חשוב לציין שמבחינה אבחנתית לא מדובר בתסמינים חדשים שלא היו קודם, אלא בתסמינים קיימים עם תווית חדשה.

שנית, העולם שבו אנו חיים הפך למורכב יותר, מהיר יותר עם כמויות ילתי נתפסות של גירויים שמפגיזים אותנו מכל עבר. אנחנו מופגזים בשטף אין סופי של מידע, מטלות וגירויים, ואין זה מפתיע שילדים עם ADHD מגיבים לקצב החיים המהיר הזה.

שלישית, הורים רבים שמעו על תרופת קסם, כזו או אחרת, שמושיבה את הילד - וניסו אותה. ואכן, הפלא ופלא הילד יושב. הבעיה שזו לא באמת הדרך לאבחן הפרעות קשב וריכוז והעובדה שריטלין או נגזרת אחרת של התרופה עובדת על הילד לא מוכיחה שהוא אכן צריך טיפול תרופתי, ובטח לא מוכיחה שיש לו ADHD.

לסיכום, ההתמודדות עם הפרעת קשב וריכוז מורכבת להורים וילדים כאחד ויכולה להכניס מתח רב למערכת. עם זאת, חשוב לציין דבר אחד מאוד חשוב לגבי הבעיה; בעוד שהפרוגנוזה (הסיכוי להחלמה) מהפרעת קשב וריכוז היא לא טובה, ואחוז ניכר מכלל הילדים שאובחנו עם הפרעת קשב בילדות יראו סימנים להפרעה גם בחייהם הבוגרים, ניתן בהחלט ללמוד לשלוט בקשיים שההפרעה מייצרת כבר בילדות ואף להרוויח מחלק די גדול מהמאפיינים שלה.